אמירות שנשמעות לעתים תכופות מפי הורים המגיעים לאבחון.
כמובן שהן לא מייצגות את כלל ההורים ובכלל כדאי להתייחס אליהן ברצינות אך גם בהומור כי  הן תמיד נאמרות מתוך אהבה ומתוך דאגה לילדים ויש לכבד דעות אלו אם כי לעתים יש להעמיד  הורים על טעותם כפי שהיא באה לידי ביטוי בחלק מאימרות אלו.
הערה – כמובן שהאמירות להלן מתייחסות גם לבנות.
 




























"מחר-כך"

יתכן וזו תהיה מילה חדש תקנית בעברת. משמעותיה מחר + אחר כך. מילה חדשנית זו שמספר הורים השמיעו בפני מתייחסת לנטייה של הילדים לדחות משימות. כלומר הדחיינות שלהם מתבטאת באמירות של מחר, אחר כך... ואכן הורים לילדים אלו מכירים  היטב תכונה מרגיזה זו של ניסיון לדחות דברים לא מעניינים כגון שיעורי בית או מטלות אחרות כגון הליכה למקלחת.

מחר –אחר כך – מחר-כך . אכן מתפתחת שפה מיוחדת לקהילת ה- ADHD....


"הייתה תקופה שהוצאנו את הדלת מהצירים......"

לצערי אמירה זו שמעתי יותר מפעם אחר כך. הורים לילדים, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, בחרו להתמודד עם התקפי הזעם שלהם הכוללים טריקת דלתות בהוצאת הדלת מהצירים על מנת למנוע נזק נוסף. יש לציין כי תופעה זו מופיעה לעתים גם אצל בנות וקל לשער מה התקפים אלו גורמים לאווירה בבית מחד ולרכוש מאידך....


"כל היום היא רוקדת ליד המראה...."

זהו תאור אופייני של ילדות צעירות אשר בבית מרבות לרקוד, ובמיוחד ליד המראה....

מעניין לציין כי לעתים ילדות אלו מתוארת כשקטות, מופנמות וביישניות בבית הספר ובבית הן נפתחות, לעתים אף מגלות התנהגות אימפולסיביות וגם פעלתנית. אצל הבנות, הפעלתנות לעתים קרובות באה לידי ביטוי בפסטיבל ריקודים במהלך הערב....


"הילד אף פעם לא מתחיל! אבל מה? – כשהילדים מתחילים איתו הוא מחזיר, הוא לא פראייר...."

אמירה זו כה שכיחה אשר אלמלא הייתה עצובה היא יכלה להצחיק כל פעם מחדש. ילדים עם הפרעות קשב המעורבים בתקריות שונות, חלקן אלימות, נוטים להכחיש את אחריותם ומטילים את האשם תמיד על גורם נוסף – על ילדים, על מורים וכו' וכו'. ההורים מתקשים להודות לעצמם ובפני אחרים שהילד שלהם נוטה לאלימות. לעתים תכופות הם מתארים כי הוא "רק מחזיר, הוא לא מתחיל".

אפשר כמובן להבין את התגובה של ההורים אך חשוב מאוד שהם ישתפו פעולה לעדן ולהמעיט דפוס התנהגותי אלים אשר בעצם מכניס את ילדם לקטגוריה של "ילד בסיכון (לפציעה, חבלה עצמית או לאחרים).


"אני רוצה לשתף אותך במשהו, אני מאוד מתנגדת לריטלין. אני לא רוצה להרעיל את הילד, זה כמו סדין אדום בשבילי...."

כמעט תמיד מגיע השלב הזה (בד"כ אף לפני שאני בכלל מעלה את נושא הטיפול התרופתי) שבו האם משתפת אותי בחששותיה, באמירות שונות שאמרו לה, "במחקרים" שונים שהיא קראה. ומעניין, לעתים באמת ההתנגדות נחרצת וגם טיעונים הגיוניים לא מבקיעים את חומת ההתנגדות. לעתים אמירה זו בעצם מהווה כעין הזמנה ל"בוא תשכנע אותי שאני לא צודקת". ההרגשה שאני מקבל לפעמים היא שההורים בעצם רוצים לטפל בריטלין (במיוחד האם) אך הם רוצים עוד שכנוע אחד, עוד זריקת עידוד שתשכנע אותם שהם לא עושים טעות קשה.


"הבעל שלי לא פה, אבל אני רוצה להגיד לך, הוא לא מוכן אפילו לשמוע על התרופה הזו...."

אלו בד"כ כלל מקרים "אבודים". הבעל לא מעוניין להגיע לאבחון (או שהוא ממתין בחדר המתנה או שהוא הלך לטייל) כי כל הנושא הזה נראה לו מופרך: "אין לילד שלנו שום דבר, את סתם מכניסה לעצמך דברים לראש, מה יש? גם אני הייתי כזה ולא הסתדרתי? (אבל אותו בעל אומר בנסיבות אחרות : אני לא מוכן שהוא יעבוד קשה כמוני שיהיה נהג משאית, שיהיה מכונאי...).

לעתים תכופות קיים פער גדול בין אמהות ואבות לגבי נושא קיום הפרעת הפרעת הקשב אצל ילדיהם. האמהות נוטות, אם כי בכאב ואף בדמע לקבל את האבחנה ובשלב מסוים אף מוכנות לטיפול תרופתי. האבות לעומתן, מתבצרים בעמדתם, ש"אין לילד "שום דבר". הם גם לא מעוניינים להקשיב, לא מגיעים או שמגיבים בתוקפנות לרעיון של טיפול תרופתי.

מעניין, לעתים אותם אבות אשר בתחילה מגלים התנגדות כה עיקשת לטיפול התרופתי מתחילים לקבל את הרעיון של טיפול זה, כמובן לאחר שיחה ארוכה וסבלנית ובסוף חותמים באמירה "ואולי גם אני יכול לעשות אבחון כזה...."


"דר' אדר, אמרו לי : את הולכת לדר' אדר, הוא בטח ירשום לילד ריטלין"

אמנם איני שומע אמירה זו לעתים תכופות אך אני מודע לה ומבחינה מסוימת היא גורמת לי אי נוחות אך גם פליאה – נוצרה בציבור תפיסה שרופא שממליץ על טיפול תרופתי בריטלין אז ידו קלה על ההדק, הוא "ישר דוחף ריטלין", "אפילו לא ניסה להציע לנו משהו אחר" או "לא אהבתי את האבחון שלו, איך הוא קובע אחרי 5 דקות ישר לתת ריטלין....".

אפשר לכתוב על כך מאמר שלם (ומן הסתם אעשה זאת בהמשך...) אך אציין רק בקצרה כי בסיכומו של דבר הטיפול היעיל והזול ביותר להפרעות קשב הוא טיפול תרופתי. איני ממליץ (וגם רופאים אחרים) בכל מקרה ומקרה לטפל טיפול תרופתי!

עם זאת ילדים הממלאים קריטריונים מסוימים הנדרשים לאבחון הפרעת קשב ואשר נגרמת להם הפרעה תפקודית התנהגותית, חברתית או לימודית זקוקים לטיפול זה אשר משפר את איכות חייהם לא רק בטווח הקרוב אלא מפחית את שיעור הסיבוכים לטווח הארוך (של חרדה, דיכאון, שיעור גירושין גבוה, תאונות דרכים, החלפת מקומות עבודה, התמכרות לסמים ועוד...). זוהי האמת כולה!

תפקידנו כרופאים לעזור לאותם מקרים הנזקקים לכך. אני שמח תמיד אם אפשר להימנע מטיפול תרופתי, אני תמיד מציע טיפולים נוספים אך מנסה לא להכניס את ההורים למערבולת של טיפולים יקרים ואשר אין להם הוכחה מדעית ליעילותם בטיפול בילדים עם הפרעות קשב.

קל מאוד להיות "נחמד" ולהציע טיפולים שונים ומשונים הגורמים להורים מפח נפש וכיס... אנחנו כרופאים מחויבים לנהוג לפי אמות מידה רפואיות ומדעיות ובכך נמדדת אמינותנו המקצועית וגם האנושית.


"המורים רוצים שקט, שכל הילדים יהיו רובוטים! הם מצאו פיתרון קל, ישר לדחוף ריטלין...."

-  לא נכון!!! המורים לא רוצים שקט בכיתות! הם רוצים ללמד!!!  - כולם צריכים שקט בכיתה!!! – גם המורים, גם ההורים ובעיקר הילדים! ילד צריך ללכת ללמוד בבית הספר ולא ללכת כל יום ל"סיפור מלחמה" חדש.

ומה עם הילדים? האם מישהו שואל אותם לגבי תחושותיהם? האם מישהו נותן את הדעת לילד אשר יוצא מדי הפסקה ל"משימת הישרדות" חדשה בחצר בית הספר? ומה הם חשים כאשר מדי שיעור הם 'מורידים פרופיל' ומתפללים שהמורה לא ישאל ויביך אותם לפני כולם? ומה התחושה שלהם בזמן חלוקת מבחנים?.
ילדים רבים המטופלים בריטלין חווים תחושה משכרת של הצלחה, של שיפור הדימוי העצמי, של שינוי לאווירה מפרגנת של המורים ההורים ולעתים אף החברים. האם יש משהו אשר ישווה לתחושת ההקלה של ילדים החווים הצלחה לימודית וחברתית?

"אז הילד קצת שובב, מה רע בזה? הוא צריך לשבת בכיתה כמו פסל?"

כמובן שאין שום פסול או רע בילד שובב. אך גם ילד שובב צריך להפנים נורמות התנהגות המצופות ממנו. הוא חלק מקבוצה ועליו לקבל כללי משמעת, ציות, נימוס וגם לפרוק מרץ במסגרות הזמן המוקצות לכך.
אין ספק כי המצב מורכב יותר ותנאי השקט או הרעש בכיתה מוכתבים מהרבה גורמים כולל מספר התלמידים, אופי המורה ואף תנאים כמו מיזוג, אקוסטיקה ועוד.
אנו , כהורים אחראים על התנהגות הילדים גם בשטח בית הספר. לא ניתן "להפיל" נושא זה באופן בלעדי על המורים. ילד אשר מרעיש בכיתה, קם, מסתובב, מפטפט, מצטרף ל"רעשי הרקע" של הכיתה ולעתים במידה כזו שלא מאפשרת גם לאחרים למידה סדירה.

"אני מבחינתי לא הייתי בא, אבל בית הספר לא עוזב אותנו, הם מכריחים אותנו לעשות אבחון, אז רק כדאי להיות שקטה באתי....."

גישה זו לא מבשרת טובות............ היא לא מעידה על שיתוף פעולה מלא בין ההורים לבית הספר כאשר ההורים חשים כי האבחון למעשה נכפה עליהם.
במצב זה על הרופא לעתים לשמש כמגשר וכמתאם ציפיות בין בית הספר להורים. בד"כ הצוות החינוכי ממליץ על אבחון לא בשביל "השקט בכיתה" אלא מתוך רצון לעזור לילד במצוקות שונות אותן מזהה הצוות החינוכי.
חשוב מאוד שההורים וצוות המורים והיועצת יתאמו ציפיות ויפעלו מתוך שיתוף פעולה למען הילדים. לרופא המאבחן והמטפל חשיבות רבה בהשגת מטרות אלו!

"זו הבעיה של המורה! מה היא רוצה, שאני אצא מהעבודה כל יום?"

הורים רבים, מחכים בחרדה לשעות הצהריים, לצלצול הטלפון מבשר הרעות מבית הספר. נוצר לעתים דיאלוג מתוח בין המורים להורים, כעסים, האשמות הדדיות ובתווך כמובן הילדים. הורים נאלצים לשהות עם ילדיהם בבית הספר ולעתים אני שומע  אמירות קיצוניות כמו "בגלל הילד התפטרתי מהעבודה!". כמובן שאסור להגיע למצב בו הורה נאלץ להתפטר מעבודתו בגלל התנהגותו של ילדו.

"אני אגיד לך את האמת, לא הייתי מרוצה מהרופא... הוא בדק את הילד אולי 5 דקות, הסתכל על מה המורה כתבה וישר כתב ריטלין...."

איני מתכוון חלילה להשמיץ קולגות אך זוהי לעתים תחושתם של ההורים. יש להבין כי הם מגיעים לפגישות אלו טעונים, מטילים ספק בכל התהליך של האבחון ("בית הספר מכריח אותנו"...)  ולעתים אף תוקפניים.
בניגוד למצבים אחרים ברפואה בהם הורים מקבלים ב"ציות" את הסמכות הרפואית הרי במצבים אלו ההורים צריכים "להשתכנע" שהרופא עשה אבחון טוב, רצוי ארוך, מעמיק מבחינתם.
הורים מתקשים לקבל אבחון שמתבסס על נתונים כגון דוחות של מורה או אבחון פסיכולוגי. זה נראה הגיוני במצבים אחרים שרופא מסתמך על בדיקות דם, צילומים אך לטעמם של הורים זה לא מקצועי באבחון כזה שהרופא מסתמך על דו"חות שונים.
חשוב להבהיר להורים כי דוחות אלו הם כמו בדיקות מעבדה ורופא שמסתמך רק על מראה עיניים עשוי במקרה הטוב לאבחון את הילדים "ההיפראקטיבים".
כמו בהרבה מצבים גם כאן התקשורת הבין-אישית חשובה. צריך להסביר להורים איך מאבחנים, על מה מתבססת האבחנה ולנסות לשכנע אותם כי אכן האבחנה נכונה – אחרת לא יהיה שיתוף פעולה בהמשך.

"לא הבאתי דו"ח מורה, לא צריך, אני רוצה שתבדוק אותו נקי....."

עליכם לדעת שהרופא אינו קוסם, הוא זקוק לנתונים, לעובדות, תסמינים ואת כל הנתונים האלו הוא יכול לקבל מדו"חות של ההורים, בית הספר, אבחונים פסיכולוגים ושל גורמי מקצוע אחרים וכמובן שיחה עם ההורים, הילד (או המבוגר הנבדק). לא ניתן בד"כ לאבחן רק על סמך מראה עיניים. משל למה הדבר דומה? לצפות ששופט יכריע במשפט ללא ראיות או עדויות ורק על סמך מראה עיניו.

יש לזכור כי ילד המגיע עם הוריו לאבחון קצת מבוהל, מתוח ולא מתנהג בטבעיות. חשוב מאוד לקבל מידע על התנהגותו ותפקודו בסיטואציות טבעיות מחוץ לחדר הרופא ומי שרוצה אכן אבחון מעמיק ומהימן חייב לבוא עם נכונות, פתיחות וכל המידע לו נזקק המאבחן!

"תשאל אותי מה קורה בבית הספר, אני יודעת הכל"

האם או האב מאמינים שהם יודעים הכל על ילדם, אך לעתים המידע חלקי או לא מדויק. הורים גם מתקשים להיות אובייקטיבים ולמסור מידע שלעתים לא נעים להם לדווח עליו. חשוב מאוד על מנת שהרופא אכן יבצע אבחון מהימן, לספק לו את מירב הנתונים כולל דיווח מבית הספר.
המטרה של האבחון היא לא לנפנף לבית הספר ולהראות להם – "אתם רואים, אין לו בעיית קשב וריכוז.... "אלא לעזור לילד בהבטים תפקודיים שונים.

"להכין איתו שיעורים זה סיוט"

הגדרה זו נשמעת לעתים קרובות . המפגש הורה-ילד לצורך הכנת השיעורים הופך להיות תרגיל בהתחמקות ובהמצאת תואנות שונות ונסיונות לדחות את הכנת השיעורים. השיעורים "נמרחים" לאורך שעות, לעתים תכופות מלווים מתח ומריבות המשפיעים כל בני הבית.

"תמיד אין לו שיעורים, כשאני שואלת אותו, הוא אומר עשיתי בבית הספר, לא קיבלנו היום"

זוהי מנטרה קבועה של ילדים עם הפרעות קשב. שיעורי בית פשוט לא קיימים בלקסיקון שלהם. יש להם מבחר תירוצים  וסיפורים החל מהשכחה של עצם קיומם של שיעורי בית (המורה לא נתנה היום, אצלנו לא נותנים שיעורים), הסבר על אופן הכנתם (הכנתי בשיעורים, בהפסקה, בהסעה) וכמובן ניסיונות לדחות אותם (עוד קצת... מחר...).
ואם הם מכינים את השיעורים הרי הם מהווים מופת לקצרנות...כן לא, כנ"ל ועוד תשובות מפורטות ומעמיקות כאלו.... בקיצור השיעורים מהווים סיוט לילדים וגם להוריהם.

"ילד ממוטט שלי...."

אמירה נוגעת ללב זו נאמרה בחיוך מלווה דמעות על ידי אם אשר היטיבה לתאר במשפט קצר אך נוקב את התחושות ואת האווירה אשר נוצרה בביתם בעקבות התנהגות בנם.

"הוא יכול לשבת שעות לראות טלוויזיה, אי אפשר להזיז איתו מהמחשב, לגו הוא מרכיב שעות על גבי שעות"

זהו כמובן המשפט השכיח ביותר ואשר עדיין מבלבל הורים לחשוב כי אין לילדם הפרעת קשב.
הקושי העיקרי בתחום זה הוא יכולת הקשב המתמשך (sustained attention ). הכוונה ליכולת לבצע משימה חד-גונית,לא מעניינת או שחוזרת על עצמה ולאורך זמן. ילדי ADHD בעלי יכולת מיקוד וריכוז לזמן קצר בנוגע למשימות שהם מתבקשים למלא. הקושי שלהם הוא להתמיד במיקוד זה לאורך זמן!
ילדים עם ADHD מאבדים ענין, מיקוד וקשב מהר יותר מילדים אחרים. כתוצאה מכך הם "קופצים" למשימה אחרת, לתחום ענין אחר ובכך הם משולים לפרפר המרפרף מפרח לפרח בחיפוש צוף (או ענין)…. ילדים אלו נוטים לחפש גירויים (המספקים אותם לזמן קצר). הם נוטים לחפש משימות שמתגמלות אותם.
ברגע שילדים אלו מקבלים גירוי בעל עוצמה גבוהה יכולת ההתמקדות שלה גבוהה ובמקביל ביטויי אי השקט המוטורי  פוחתים.
נושא זה הוא מאוד חשוב מכיוון שהנטייה של הילדים לחפש גירויים שיש בהם ריגוש רב כרוכה גם בפעילות מסוכנת, התנסויות העלולות לגרום לפציעתם. ילדים אלו נוטים בתקופת גיל ההתבגרות לעסוק בפעילויות שיש שהן סיכון פיסי ובריאותי (עישון, נהיגה מסוכנת ועוד….).

"כשהוא בבית לבד הוא בסדר, כשאח שלו מגיע מתחילה מלחמת עולם"

ואכן לעתים בבית פורצת כל יום מלחמת עולם, כל התסכולים הכרוכים בשהות בבית הספר מתפרצים בבית ואם גם לאח או לאחות הפרעת קשב אז השמחה שלמה.....
ילדים עם הפרעות קשב נהנים לריב! הכעס, הצעקות, ההתרגשות, הריגוש כל אלו גורמים להם לרצות שוב ושוב "להסתבך" ובהמשך להצטדק... לא התכוונתי, הוא התחיל איתי ... ועוד ועוד.....

"כשהוא כועס, "העיניים שלו יורקות דם", כשהוא טורק דלתות, כל הבית רועד...."

תאור ציורי זה הוא לא של דרקון אלא ילד אשר אימו תיארה אותו התקף זעם.
זהו מצב נוסף, לא נעים (בלשון המעטה) כאשר הילדים מאבדים שליטה עצמית ומאוד קשה לפייס ולהוציא אותם ממצב זה. לעתים ההורים מרגישים כאילו הם "דורכים על ביצים" וצריכים לחשוב אך להתנסח ואיך להגיב על מנת למנוע מצבים אלו.

"כשהוא כועס, הוא כמו עוף בגריל...."

זהו תיאור מעט מצחיק אך נכון והמתייחס אף הוא להתקפי הזעם של הילדים.

"הילדה קופצנית, כמו פופקורן, יש לה קוצים...."

בתיאור משעשע זה תיארה אם את ילדתה  המקפצת כמו פופקורן במיקרוגל. כמובן שהתיאור של "קוצים בטוסיק" מאוד שכיח ומאוד נכון.....

"דר', אני אגיד לך, אני ממש לא הייתי רוצה לתת לו ריטלין....."

אכן, כמעט כל הורה לילד הנזקק לטיפול תרופתי אומר משפט זה. יש לזכור, טיפול תרופתי הוא לא נועד "להעניש" את ההורים או את הילדים. הוא נועד להקל על מצוקות הילד ודינו כדין כל טיפול תרופתי למצבים רפואיים שונים. עליכם להכיר את הטיפול על יתרונותיו וחסרונותיו וברור כי אם הטיפול לא ישפר את איכות החיים והתפקוד של הילד לא יהיה מקום להמשיך בטיפול זה.

"אצלנו כל היום צעקות בבית, השכנים קוראים לנו משפחת קדמוני....."

לצערי, זוהי מציאות שכיחה. בבית שבו יש ילד אחד או יותר עם הפרעת קשב וריכוז ובמיוחד אם ההפרעה קיימת אצל אחד ההורים הרי שזהו בית רועש... והשכנים מקטרים.....

"עשיתי מחקר רציני על הנושא, קראתי מחקרים באינטרנט, דיברתי עם השכנים והם גם אמרו לי : אל תתקרבי לתרופה הזו...."

כלי התקשורת השונים יכולים להוות כיום מקור עשיר לאינפורמציה מהימנה העשויה לעזור להורים בתהליך קבלת ההחלטות. מאידך מקורות אלו מלאים בדיס-אינפורמציה, מידע שיש מאחוריו אינטרסים כלכליים ומניעים אחרים אשר מזינים את הציבור הרחב במידע סותר, מבלבל והגורם להורים להחליט החלטות שגויות מחד ויקרות מאידך.
אני ממליץ – תסמכו על אנשי מקצוע מהימנים!

"בבית אני לא נותנת לו תרופות, אני יכולה לסבול אותו, אני יודעת להסתדר איתו"

זוהי גישה מעט מוזרה. החשש של ההורים מטיפול תרופתי גורם להם "להעדיף" אווירה עכורה בבית, צעקות, כעסים, לעתים אלימות בין אחים – העיקר לא לתת טיפול תרופתי!
מבחינה רפואית המצב פשוט – אין סיכון רב יותר ממתן טיפול תרופתי אחה"צ או במשך כל השנה. כלומר מותר, לטפל גם 12 שעות ביום ולמשך כל ימות השנה.
כמובן שאם אין צורך בטיפול זה בסופי שבוע או בתקופות חופש אין צורך לטפל. מאידך אם קיימים קשיים תפקודיים, בעיקר התנהגותיים, אך גם לימודיים מותר ואף רצוי לטפל! יש בכך שיפור האווירה בבית, הילד או הילדה חשים נינוחים יותר ולמעשה כל המשפחה נהנית ממצב זה.

אין סיבה רפואית למנוע מתן הטיפול התרופתי בריטלין אחה"צ, בסופי שבוע או בתקופות חופש!!!!

"שמעתי, קראתי באינטרנט שיש היום תחליפים טבעיים לריטלין"

מחקרים רבים , מבוססים מדעית, לא הצליחו למצוא תרופות , חומרים טבעיים, ויטמינים, שמן דגים או חומרים אחרים המשמשים כתחליף אמיתי ובעל יעילות גבוהה כמו תכשירי הריטלין (ותרופות נוספות כגון אדרל, סטרטרה). במאבק על הכסף הגדול משוחררים תדיר לשוק הצרכני תכשירים שונים המבטיחים להורים הצלחה טיפולית. כתבות שונות, פרסומות ואמצעי שיווק רבים משכנעים את ההורים להוציא את מיטב כספם על תכשירים אופנתיים. אסור לשכוח כי חומרים טבעיים, הם לא בהכרח בריאים יותר!!!

"ברוך השם....."

זוהי אמירה שכיחה כאשר הרופא מודיע למשפחה כי אין צורך בטיפול תרופתי בריטלין. זה לגטימי לחוש הקלה אך מאידך צריך לחשוב : אוקיי- אז מה עושים עכשיו?
לעתים, הרופאים, בגלל לחץ ההורים, מעדיפים לא להמליץ טיפול תרופתי גם במצבים אשר יש הצדקה לכך. ואז אחרי תחושת ההקלה ראשונית ההורים מבינים מהר כי למעשה שום דבר לא השתנה, הקשיים נשארו והתסכול מעמיק.

 

לרוש העמוד
 
דף הבית 
אודות  
תהליך האבחון של הפרעת קשב 
מבחנים ממוחשבים  
שאלונים להורדה  
שאלונים לאבחון עצמי 
מאמרים 
עדכונים 
קטעי וידאו 
...אימרות כנף של 
ההורים   
הילדים   
המורים/ות   
...ולעתים העיניים דומעות 
לילדים ונוער 
פורום 
דרכי הגעה  
קישורים מומלצים 
צרו קשר  
 
 
כל הזכויות שמורות למכון אדר © 2008