"וילדים, מה הם אומרים?


חשוב מאוד במהלך האבחון להקשיב לילדים, לדובב אותם, לשמוע מה מעיק עליהם, להתבונן בהבעות פניהם. לא תמיד הם ממהרים להתבטא לפני הרופא, זוהי סיטואציה מביכה עבורם אך לעתים משפט בודד מייצג עולם ומלואו.

להלן מספר אימרות כנף של ילדים אשר נשמעות לעתים תכופות במהלך האבחון, חלקן מצחיקות, חלקן פחות ויש בהן כדי לחשוף טפח מעולמם הפנימי של הילדים עם הפרעת הקשב


"כשמעצבנים אותי אני אמסטף"

אמירה משעשעת אך גם עצובה זו נאמרה על ידי לירון בן ה- 6. אכן היא מתארת בצורה מדהימה את התקפי הזעם של הילדים אשר לעתים "לא רואים ממטר". ילדים אלו, אפרוחים קטנים השוקלים כעשרים ק"ג, הופכים באחת ל"אמסטף" זועם ומסוגלים לגרום למהומה רבתי בכיתה. אירועים אלו מופיעים גם בבית וגורמים למתח רב ולמצוקה של הילד ובני משפחתו.

המדהים במשפט זה היכולת של ילד כה קטן לתאר את עצמו ואת תחושותיו. אמירה שנונה זו גרמה לי בתחילה לחייך אך במחשבה שנייה.....

"כשאני כועס יש לי חייזרים בראש, נכנס בי האביר הרע, יוצא ממני הקרגמל...."

אמירות מצחיקות אלו מתארןת היטב את הרגשת אובדן השליטה של הילדים בזמן הכעס כאשר הם הופכים לקרגמל (דמות הרשע בסידרה דרדסים). הילדים מתוסכלים מתחושה זו ומתארים אותה במילים שונות "אני לא יודע למה אני עושה את זה, זה הילד הרע שבי". הם מודעים לכך שהם מאכזבים את עצמם, את המורה ואת הוריהם והם חשים כי ההתנהגות "הרעה" נכפית עליהם כביכול נגד רצונם.

"איזה מזל היה לשלומי שלקחתי היום ריטלין אחרת הוא היה מת...."

גם אמירה זו שנשמעת בתחילה מצחיקה היא למעשה מעוררת דאגה! הריטלין אכן עוזר בויסות תגובות וילדים חשים פחות צורך להיכנס לעימותים כולל עימותים פיסיים. עם זאת הם לעתים תכופות מעורבים בעימותים מילוליים ופיסיים. ילדים עם הפרעות קשב אוהבים להתווכח, בעלי פתיל קצר ולצערנו לעתים תכופות גם עם נטייה להתנהגות אגרסיבית.

"הבית שלנו זה כמו המערב הפרוע, הבית שלנו זה כמו הר געש"

בית בו יש ילד אחד או יותר עם הפרעת קשב הוא בית רעשני, רווי רעש, כעסים, צעקות. אווריה זו משפיעה על כולם כולל הילדים שאין להם הפרעת קשב וכמובן מכניסה גם את ההורים למצב רוח "קרבי". זהו מעגל קסמים הגורם למריטת עצבים וחשוב מאוד במסגרת יעוץ משפחתי למצוא דרכים איך להרגיע את האווירה בבית.

"אני מרגיש כאילו יושבת לי קסדה של אופנוע על הראש והיא סגורה...."

אף זהו תאור מעניין ומקורי של ילד המתאר את ההרגשה שהוא נסגר בתוך בועה ואינו מסוגל להקשיב מהלך השיעור.

"כשאני לא לוקחת את הריטלין אני אומרת למורה כל מה שאני חושבת וכשאני עם התרופה אז אני מצליחה לשמור את זה בלב"

הילדה תיארה צבורה יפה את התסמין של קושי בויסות תגובות. את הקושי להתאפק, לסנן, לצנזר, לשמור על טקט. ואכן היא מרגישה כי תחת השפעת התרופה היא מצליחה להתאפק, לא לפלוט אמירות מרגיזות ולהסתבך בעימותים מילוליים וכו'. קשיי הויסות אכן גורמים לילדים להיות מעורבים בעימותים שונים, לא להתאפק ולענות למורים על הערות שלהם וכו'.

"נו...."

זו מילה שכיחה אצל ילדים עם הפרעת קשב. היא מבטאת את חוסר הסבלנות שלהם, את הקושי להמתין עד סוף המשפט, את אי היכולת להאזין להוראות והם קוטעים בחוסר סבלנות את הדובר עם המלה המרגיזה "נו..."

"אני אף פעם לא מתחיל, אבל מה, אם מתחילים איתי, אני לא שותק, אני לא פראייר..."

שנים של נזיפות, האשמות ועונשים עושים את שלהן... הילדים לומדים להכחיש, לא לקחת אחריות ולא לקבל ביקורת. לוקח זמן עד שההורים מבינים  וקולטים התנהגות זו אשר יוצרת אווירה של חוסר אמון בין הילד להוריו.
ולכן, נדיר שהם לוקחים אחריות על עצמם, "כולם אשמים" והילד חש עצמו נקלע למצבים שאין לו ברירה אלא להגיב אליהם....

"הוא קילל את אמא שלי, אז פוצצתי אותו במכות...."

ילדים אלו "מתפוצצים" על נקלה. חבריהם לומדים חיש קל איך "מדליקים" אותם ולא מחמיצים הזדמנות לכך. אין כמו הערה על ההורים כדי לגרום למלחמת עולם. למרות נאמנות זו להורים היא לא תמיד באה לידי ביטוי בבית בהבטים של כבוד להורים, ציות וכו'.
לעתים אימרה זו עשויה לרמז גם על כיוונים אבחנתיים נוספים בנוסף להפרעת קשב כאשר לעתים קיימת תחלואה נלווית (כגון הפרעה מתנגדת מתמרדת וכו').

"אוף, משעמם לי, מה עושים עכשיו?"

זוהי , אולי  האימרה השכיחה ביותר של ילדים עם הפרעות קשב. השעמום הוא אויבם הגדול ביותר ילדים/מבוגרים עם הפרעות קשב. הם מאבדים מהר עניין במשימות או במטלות, זקוקים לריגושים ובאופן כללי נוטים להשתעמם ולאבד ריכוז במצבים של חוסר ענין או גיוון. לכן קשיי ריכוז באים לידי ביטוי בסיטואציות של למידה בבית הספר או בבית ולא במצבים שיש בהם ריגוש כגון צפייה בטלוויזיה או משחקי מחשב. איבוד ענין מהיר גורם גם לאיבוד ענין מהיר במשימות, כלומר חוסר התמדה.
לכן רצוי לנסות גוון משימות, לאתגר, להגביר ענין, תחרות או כל שיטה שמוסיפה עניין ו"פילפל". יש מקום לקיצור משימות במסגרת טווח הקשב האינדיבידואלי.

 "לא , לא קיבלנו שיעורים, עשיתי בכיתה, בהפסקה, בהסעות (מחק את המיותר.....)"

זוהי מנטרה קבועה של ילדים עם הפרעות קשב. שיעורי בית פשוט לא קיימים בלקסיקון שלהם. יש להם מבחר תירוצים  וסיפורים החל מהשכחה של עצם קיומם של שיעורי בית (המורה לא נתנה היום, אצלנו לא נותנים שיעורים), הסבר על אופן הכנתם (הכנתי בשיעורים, בהפסקה, בהסעה) וכמובן ניסיונות לדחות אותם (עוד קצת... מחר...).
ואם הם מכינים את השיעורים הרי הם מהווים מופת לקצרנות...כן לא, כנ"ל ועוד תשובות מפורטות ומעמיקות כאלו.... בקיצור השיעורים מהווים סיוט לילדים וגם להוריהם.

"את לא מאמינה לי?, אני כבר לא ילד קטן, את יכולה לסמוך עלי...."

לא נעים, אבל אל תסמכו, כמו שהילדים אומרים על ההורים "הנודניקים": "תחפרו", "תקדחו" אחרת הם לא יכינו שיעורים.

"אני לא יודע למה אני עושה את זה? זה הילד הרע שבי...."

אכן לפעמים התחושה כי ילדים אלו מתנהגים לפעמים כאילו הדיבוק אחז בהם. הם מודעים למעשיהם, הם מבינים כי הם יענשו עקב כך והם חוזרים שוב ושוב על אותו דפוס התנהגות.
אין בכך כדי להצדיק את המצב, לא ניתן להשלים עם דפוסי התנהגות אלו ועל המערכת החינוכית יחד עם ההורים וכמובן בשיתוף פעולה של הילדים לפעול, לחנך, להעניש, לשבח ולנקוט בכל אמצעי לעדן תגובות ולמתן התנהגות אימפולסיבית או אגרסיבית.

"כשאני עושה את זה, אין לי ברקסים...."

זהו ביטוי ציורי נוסף, המבטא את הקושי בויסות תגובות שנשמע כמו של נהג מכונית בסיבובים של סדום....

"אני לא שולט על הזעם, הידיים שלי לא שומעות למוח שלי..."

ביטוי זה מהווה עוד עדות לתחושה של הילדים בהתייחס לאובדן השליטה שלהם. הם אכן מרגישים לעתים כי כללי עיצוב ההתנהגות, העצות, ההתראות והאזהרות מתפוגגות ברגעי הזעם....

"כשאני לוקח ריטלין, אני ממהר להספיק לריב לפני שהתרופה משפיעה עלי... אחר כך כבר לא בא לי....."

אמירה מצחיקה זו נאמרה בתמימות על ידי ילד והיא מגלמת בתוכה הן את הצורך של הילדים לעסוק בריגוש, אלימות, התגוששות, התרגשות והן את התחושה שלהם שגובלת באי נוחות מפני השפעת התרופה על תגובותיהם. לעתים הם בהחלט לא אוהבים תחושה זו. הם ובעיקר הוריהם מכנים מצב זה "הוא נראה כמו זומבי".....

"לא רוצה לקחת את התרופה... אחר כך בהפסקה לא בא לי לשחק"

בניגוד לאמירות רבות על ריטלין שהוא למעשה סם הרי שהילדים עצמם לא מתארים בכלל תחושה של אאופוריה, של מצב רוח מרומם בעקבות נטילת התרופה. נהפוך הוא הם לעתים תכופות חשים מצב רוח מעט שפוף, פחות שמחת חיים ולעתים תכופות הם מפסיקים עקב כך את נטילת התרופה.

"המורה, אני חייב לצאת לשתות קצת"

זוהי אמירה שכיחה ביותר. הילדים לא מחמיצים הזמנות לצאת ולהתאוורר, הם שמחים לעשות סידורים במזכירות, אצל אב הבית, סיור בחצר – בקיצור בכל הזדמנות שניתן לצאת מהשיעור הרי זה מבורך... והפער לימודי גדל.... וגדל....

"הכנתי את השיעורים, אבל שכחתי את המחברת בבית... לא הכנתי את השיעורים, שכחתי את הספרים ב"לוקר"

יש מבחר תירוצים, זהו לא המקורי שבהם אך לבטח השכיח ביותר.
נושא הכנת השיעורים היא נקודה רגישה אצל ילדים אלו. במשך השנים מתקבע דפוס תפקודי של למידה שטחית, לעתים רק לפני מבחנים, אי הכנת שיעורי בית או מטלות לימודיות אחרות. בטווח הקצר הקשיים העיקריים בתחום זה הם האווירה המתוחה סביב הכנת שיעורי הבית אשר "נמרחים" לעתים במשך שעות וגורמים למריטת עצבים של הילד וההורים (בעיקר האימא...) אשר נדרשים להקדיש שעות לסיוע ולעתים להכנה בפועל של השיעורים.
בהמשך (לעתים רק בחטיבת הביניים או אפילו בתיכון רואים את ה"קריסה הלימודית")  נוצר פער לימודי הגדל בהדרגה  כאשר עם גבור העומס הלימודי הילד יותר ויותר מתקשה לתפקד מבחינה לימודית.

"עוד קצת...."

עוד קצת, אחר כך, אני כבר נכנס להתקלח.... מחר בבוקר.... אלו משפטים שגורים בפי הילדים אשר מנסים שוב ושוב לדחות מטלות שונות.......
הילדים נוהגים לדחות שוב ושוב משימות הקשורות לבית (לדוגמא הליכה למקלחת....) ועליהם לאמץ את העיקרון ההפוך של ביצוע מיידי.... זוהי המלצה פשוטה אך בעצם קשה לביצוע....

"אמא, מה קרה לך ?"

לעתים אמהות מתקשות לעצור את רגשותיהן ודומעות במהלך האבחון. זהו רגע מביך ומרגש, כמובן לאמהות אך גם לילדים הרואים את האם בשעת מצוקה  אשר יתכן ואף מגבירה את תחושת "האשמה" שלהם.

 

לרוש העמוד
 
דף הבית 
אודות  
תהליך האבחון של הפרעת קשב 
מבחנים ממוחשבים  
שאלונים להורדה  
שאלונים לאבחון עצמי 
מאמרים 
עדכונים 
קטעי וידאו 
...אימרות כנף של 
ההורים   
הילדים   
המורים/ות   
...ולעתים העיניים דומעות 
לילדים ונוער 
פורום 
דרכי הגעה  
קישורים מומלצים 
צרו קשר  
 
 
 
כל הזכויות שמורות למכון אדר © 2008